<h1>רבינו יהונתן מלוניל — סוכה</h1>
<h2>דף פב מה</h2>
[סוכה נ"א ע"א] במוצאי יום טוב הראשון של חג. שהוא תחלת [חולו] של מועד. יורדין לעזרת נשים, כהנים ולויים יורדים (ל)[מ]עזרת ישראל שהיא גבוהה ט"ו מעלות, לעזרת נשים, שלמטה הימנה בשיפוע ההר. ומתקנין שם תיקון גדול, מפרש בגמרא, כאותה ששנינו חלקה היתה (בירושלם) [בראשונה] והקיפוה (גסטרא) [גזוזטרא] התקינו שיעמדו נשים מלמעלה ואנשים מלמטה. וארבעה ספלים של זהב היו בראשיהם. בראש כל מנורה ומנורה. וד' סולמות לכל מנורה ומנורה, (כלים) [סולם] לכל ספל וספל. וד' ילדים, בחורים ובידיהם כדי שמן וכל אחד ואחד עולה בסולמו, מחזיקין כל אחד ואחד מאה ועשרים לוג שהן קרוב (לששה) [לחמישה] סאין, שהיו מטילין לכל ספל וספל. ובבריתא [נ"ב ע"ב] תני גובהה של מנורה [אינה] פחות מחמשים אמה, ולדבר גדול ורב כח עבודה נחשב לאיש אחד שיניח חבית מחזקת (ששה) [חמישה] סאין על כף ידו זקופה ופיה למעלה ועולה בסולם גבוה כזה תהיה ידו אמונה לסבולי. מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם היו מפקיעין. ממכנסי בגדי השרד שהיו של בוץ, כגון של כהן גדול ביום הכפורים. אבל לא מן המכנסים של ההדיוטים לפי שיש בהן צמר ואינן נדלקין יפה, ואנן בעינן להעלות נר תמיד, שתהא שלהבת עולה מחמת עצמה ולא מחמת דבר אחר, ומאבנטיהן הישנים. מפקיעין, קורעין לעשות פתילות. ולא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה וכו', שהרי שנינו בבריתא שהמנורות גבוהות חמשים אמה והר הבית היה גבוה והאורה זורחת בכל העיר, וכותל המזרח שהוא לסוף עזרת נשים היה נמוך, כדאמרינן בסדר יומא [ט"ז ע"א] והמנורות עולין למעלה הימנה. חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות של אור, שזורקין אותן כלפי מעלה ומקבלין אותן, ויש בקיאין לעשות כן בד' אבוקות או בשמונה וזורק זו ומקבל זו וזורק זו ומקבל זו. ואומרים (להן) [לפניהם] דברי תשבחות, מפרש בבריתא אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותנו אלו אנשי מעשה, ויש אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו אלו בעלי תשובה, אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ימחול לו הקב"ה, ויש מהן אומרים אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן, כאלו מדבר הב"ה בעצמו, כלומר, אם יהיו מעשיכם מתוקנים אני אשרה שכינתי (ביניהם) [ביניכם] הוא היה אומר אם אתה תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי מי יבא אל ביתך, שנאמר [שמות כ'] בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.
[סוכה נ"א ע"ב] חמש עשרה מעלות. אורך המעלה כרוחב העזרה, ורוחב המעלה חצי אמה ורומה חצי אמה, כדאמרינן במסכת מדות [פ"ב מ"ג] ובסדר יומא [ט"ז ע"א]. שעליהם עומדים הלוים בשיר, לשמחת בית השואבה אבל [דוכן] לשיר הקרבן אצל מזבח היה. עמדו הכהנים על שער העליון וכו' קרא הגבר, גביני כרוז שקורא סמוך לעמוד השחר עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם, וקורא כמו כן עתה בחג. תקעו והריעו ותקעו, זה סימן לילך למלאת המים לניסוך מן השילוח. הגיעו למעלה עשירית, מאותן חמש עשרה מעלות, כלומר, שירדו עשרה ונשארו לו לירד חמשה מעלות, או יש לומר שלא ירדו עדין כי אם חמשה ויש להם לירד עשרה. תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה, לקרקע עזרת נשים. תקעו והריעו ותקעו, דכתיב [במדבר י'] ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות ובראש השנה [ל"ג ע"ב] יליף בכל התקיעות פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע. היו תוקעין והולכין, באלו שלש אחרונות מאריכין עד שמגיעין לשער היוצא מעזרת נשים להר הבית, ומשפילים והולכים למזרח, והשער ההוא מכוון כנגד שער שמעזרת ישראל לעזרת נשים, ויורדין ממערב למזרח, וכשהיו נכנסין למקדש היו הולכין ממזרח למערב דרך עלייה. הפכו פניהם, למערב לצד העזרות וההיכל לומר דבר זה. אבותינו, בבית ראשון היו כופרין ולא היו פניהם לבית אלא אחוריהם אל היכל ה' וגו', פסוק הוא ביחזקאל [ח'], ואנו ליה עינינו. ור' יהודה פליג ואמר שכופלין את הלשון, ומקשי בגמרא, והא תנן מודים מודים משתקין אותו, ומשני תני אנו ליה משתחוים ועינינו לה' מיחלות, דכשמזכיר את השם שני פעמים לשני ענינים מזכיר אותו, דלא מיחזי כי האי גונא (אלא) למודה לרשות אחר.
<h2>דף פב מו</h2>
[סוכה מ"ח ע"א] ניסוך המים שבעה כיצד. בחול, לפי שניסוך המים הלכה למשה מסיני, ויש לו סמך שרמזה משה בתורה, נאמר בשני של קרבנות החג [במדבר כ"ט] ונסכיהם [ובששי] ונסכיה ובשביעי כמשפטם ובכלהו כתיב ונסכה כמשפט מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים. מן השילוח. מעין הוא סמוך לירושלם מחזקת שלשה לוגין דזהו פחות שבנסכים רביעית ההין לכבש. (רביע) [הגיעו] לשער המים, אחד משערי עזרה נקרא כן על שם שמכניסין בו צלוחית של ניסוך המים בחג. תקעו והריעו ותקעו, ומשום דכתיב [ישעיה י"ב] ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. עלה בכבש, שהיה בדרום של מזבח. ופנה לשמאלו, שהנסכין נעשין בקרן מערבית דרומית, וכשהוא פונה לשמאלו היא שפוגע בה ראשונה. דתנו רבנן בבריתא כל העולין למזבח עולין דרך ימין, ומקיפין ויורדין דרך שמאל, חוץ מן העולה לשלשה דברים הללו שעולין דרך שמאל וחוזרין על העקב, ואלו הן ניסוך המים וניסוך היין ועולת העוף שרבתה במזבח. והכי פירושא, עולין דרך ימין, כשהוא בראש המזבח פונין לקרן מזרחית דרומית דהינו לימין הכהן העולה, שהכבש בדרומו של מזבח, ומקראי ילפינן לה, דכתיב [יחזקאל מ"ג] ומעלותהו פנות קדים, כלומר, כשתעלו בו תפנו למזרח. ומקיפין ויורדין דרך שמאל, כשהוא בא לירד אינו חוזר על עקיבו, אלא מקיף סביב (למזרח) [למזבח] עד שמגיע לכבש ויורד במערבו של כבש שהיה לשמאלו בעלייתו, והאי דאין חוזרין על העקב דאם כן נמצא מהלך לצד שמאלו שהרי פניו (למזרח) [למזבח] הן, ואינו מחזירה לו אחוריו, ורחמנא אמר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזבח, דנפקא לן מדתני רמי בר יחזקאל, [זבחים ס"ב ע"ב] עומד על שני[ם] עשר בקר ג' פונין (קדמה) [מזרחה] וג' פונים צפונה ושלש פונים ימה וג' פונים נגבה, חוץ מן העולה לג' דברים הנעשין בקרן מערבית דרומית שפונין לשמאל, כשהן בראש המזבח פונין לקרן מערבית דרומית שהוא לשמאל, ואין פונין לימין שיהו מקיפין סביב עד שמגיע לקרן מערבית דרומית. ובשחיטת קדשים [ס"ד ע"א] מפרש טעמא, נסכים שמא יתעשנו בעשן המערכה כשיקיפו סביב יותר ממהלך [מאה] אמה יש [ב]היקיף המזבח ועולת העוף שמא תמות בעשן. וחוזרין על העקב גרסינן, ולא גרסינן ומקיפין על העקב בדרך שעלו בו ואינן מקיפין דכל כמה דמצינן למעוטי בהלוך של שמאל ממעטינן, כשרבה במזרח, מקום עולת העוף על קרן דרומית (ו)מזרחית היא מפני שקרובה לבית הדשן, ששם זורקין מ[ו]ראה ונוצה כדכתיב [ויקרא א'] והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן, ובית [ה]דשן היה [אצל] הכבש במזרח וסמוך לו בג' טפחים ורחוק מן המזבח [כ]עשרים אמה, כדתנן במסכת תמיד [פ"א מ"ד] גבי תור(י)ם את הדשן (וכשתעלה) [וכשעולת] העוף [רבה] במזרח שיש שם כהנים רבים מולקין עולת העוף [באין] ועושין אותה במערבית דרומית אותם שאינם יכולין לעמוד שם. שני ספלים וכו'. אחד לניסוך היין ואחד לניסוך המים. של סיד היו, ואם תאמר ראויין היו שיהו לבנים אלא שהושחרו, ומפרש בגמרא בשלמא של יין ודאי משחר אלא דמיא אמאי משחר, ומשני כיון דאמר מר עירה של מים לשל יין (והצל) [ושל] יין (לתות) [לתוך] מים יצא אתי לאשחורי. ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין חלולין אחד עבה ואחד דק כדי שיהו כלין בבת אחת, כלומר קרקעית אותן ספלים של הסיד אחד היה עבה כדי שלא יפלוט מהרה, והוא אותו של מים שהיה [בו] דבר מעט שלא היה אלא לוג, [וס"ד] דר' יהודה קתני לה דאמר בלוג היה מנסך כל שמונה, ואותו של יין שהיה רביעית ההין דהינו שלשת לוגין הוא דק כדי שיפלוט מהרה היין, אבל אליבא דרבנן אי אפשר דהוו כי הדדי המים והיין שלשת לוגין מכל אחד ואחד, ובגמרא מוקים לה אליבא דרבנן, ואע"ג דשיעורן שוה לא היו [כלין] בבת אחת אם לא היה אותו ספל של מים עבה ואותו של יין דק משום דמים קלישי [וכלין] מהרה, והיין סמוך ועב ולא תימי אלא בזמן מרובה. אבל אליבא דר' יהודה לא סגי באחד עבה ואחד דק, אלא אם כן היה הנקב של יין רחב ואותו של מים קצר מאד, כיון דמן היין יש פי ג' מן המים.
[סוכה נ"ג ע"ב] אין פוחתין מכ"א תקיעות וכו'. עם התרועות שבאמצע קא חשיב. בכל יום היו שם כ"א כיצד ג' לפתיחת שערים, שערי העזרה. תשע לתמיד של שחר, דכשהיו מנסכים את נסכי התמיד הלוים אומרים שיר ושלשה פרקים היו בשיר, שהיו מפסיקין בו ותוקעין הכהנים בחצוצרות ומשתחוים העם, כדתנן במסכת תמיד [פ"ז מ"ג], הגיעו לפרק תקעו והשתחוה העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה, ובכל תקיעה היתה תרועה באמצע ופשוטה לפניה ולאחריה. ותשע אחרים לתמיד של בין הערבים. ובמוספין, ביום שיש בו מוספין [מוסיפין] עוד תשע לשיר של מוספין, בערב שבת וכו' ג' להבטיל את העם מן המלאכה, כדמפורש בפרק במה מדליקין [ל"ה ע"ב]. וג' להבדיל מן הקדש לחול, כשקדש היום, להודיע שחשיכ(ם)[ה] ויש מעתה ואילך חיוב סקילה במלאכה. ובערב שבת וכו' שלש לפתיחת שערים, כמו בכל (ה)יום ושבעה שערים היו בעזרה. שלש לשער העליון, דאמרינן לעיל קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו. שלש לשער התחתון, דאמ' לעיל [נ"א ע"ב] הגיעו לעזרה תקעו הריעו ותקעו, והיו מאריכין בהם עד שהגיעו לשער המזרח, והוא שער התחתון. ובגמרא פריך, אמאי לא חשיב ג' כשהגיעו למעלה עשירית, ומוקים לה בתנאי, דאיכא תנא דקא חשיב ג' [ע]ל גבי (המזרח) [המזבח] במקום מעלה עשירית. ג' למילוי המים, לאחר שמלאום ישבו ובאו להם לעזרה דרך שער המים, דתנן לעיל בפרק לולב וערבה [מ"ח ע"ב] הגיעו לשער המים תקעו הריעו ותקעו. ושלש על גבי המזבח, כשזוקפין את הערבה בצידי המזבח, כדתנן בפרק לולב וערבה [מ"ה ע"א] וזקפום בצידי המזבח תקעו הריעו ותקעו.
<h2>דף פג מא</h2>
[סוכה מ"ה ע"א] מצות ערבה כיצד. בימות החול בשביעי של חג. מקום היה למטה בירושלם ומתקבצים שם מים ו(ב)יער של ערבה יוצא שם. ונקרא מוצא, ובלשון בריתא קלניא, והוא ב(י)ן חורין מכל מס המלך, כלומר שהיא הפקר שאין בהן משום גזל. ומלקטין משם מורביות ערבה, ענפי הערבה הדקות הישרות והגבוהות. בגמרא מפרש אחת עשרה אמה כדי שיהו גוחות (כפולות) [כפופות] על המזבח אמה, דמנח להו איסוד המזבח, שהוא גבוה מקרקע העזרה אמה דתנן, עלה [אמה וכנס אמה] זהו יסוד, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב, עלה שלש זהו מקום המערכה, גובה הקרנות אמה, נמצא שמיסוד ולמעלה הם תשע אמות, נמצא שהמורביות (על) [של] אחת עשרה אמה היו גבוהות אמה אחת על קרנות ונכפפת אמה אחרת.
<h2>דף פג מה</h2>
[סוכה נ"ו ע"א] הנכנסין חולקין בצפון, כדי שיראו שהן הנכנסין, שרוב שחיטת הקרבנות טעונין צפון, לפיכך כשמתכנסין לחלוק לחם הפנים ביניהם לאנשי בית אב של (אנשי) [אותה] שבת, היו עומדים בצפון העזרה. והיוצאין בדרום, כדי שיראה לכל שהן יוצאין ולא יושיטו ידיהם בעבודת תמיד של בין הערבים, שלא יתקוטטו אחיהם הנכנסין עמהם. (אבל) [בלגה, שם] משמר. [לעולם], אפילו בערב שבת הנכנס. חולקת בדרום. ומפרש בגמרא, לפי שאחת מבנות הכהנים עברה ונשאת לאחד משרי היונים וספרה בגנאי הקרבנות כשנצחו היונים את ישראל, שנכנסו להיכל והיא עלתה למזבח ובעטה ברגליה ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד להן בשעת דוחקן, וכשגברה יד חשמונים כהני ה' וטהרו את המקדש והשיבו (העובדה) [העבודה] למקומה, קנסו קרובי זאת הרשעה לבייש אותם שלא יסרו בנותיהן שלא יעמדו בצפון העזרה בשעת חלוקת לחם הפנים, כדי שיראו אפילו בשעת כניסתן יוצאין ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה וכו', אי נמי משמרתה שוהה לבא, שלא היו באין בזריזות כשמגיע שבת ולא באו, ומראים לכל שלא היתה העבודה חביבה עליהן, ונכנס ישבב תחתיו, כלומר שישבב היה קודם לבלגה שכשיוצא [ישבב] בלגה (ישבב) נכנס, וכשלא בא בלגה ביומו נשאר ישבב ושימש תמיד של בין הערבים של שבת במקומו לפיכך קנסוה. וקבעו טבעתה, טבעות הנעוצין בקרקע העזרה סמוך למזבח, והיו מגביהין ראש האחד מן הטבעות ומשימין צואר הפרים והאלים והכבשים בתוכן ונועצין אותן בקרקע כדי שלא תזוז הבהמה אנה ואנה ותהיה נוחה לשחוט, וכן היו החלונות שם פתוחין בכותלי העזרה להרבות האורה בעזרה בעוד שהן עסוקין בקרבנות. וקנסו בזה משמר בלגה כשישחוט באותו מקום הטבעות שהם ח' כדאמרינן בסדר תמיד ויומא [עי' ט"ז ע"ב] קנסום שלא ישתמשו באותן טבעות אלא בטורח גדול שאחד שוחט ואחד או שנים כהנים אוחזין בראש הפר והשלישי שוחט, וגם לא היו משתמשין באותה אורה הנכנסת מן החלונות, ומרוב גובה הכותלים של היכל היו צריכין לאור החלונות, לפיכך התקינו שישבב יחלוק לעולם בצפון ובלגה בדרום. וצור ישראל יסיר לב האבן מבשרנו, ויתן לנו לב בשר, ויזכנו לימות המשיח ולבנין בית המקדש, ונשמח בשמחת בית השואבה, ויתקיים ב[נ]ו מקרא שכתוב [ישעיה י"ב] ושאבתם מים בששון וגו'.
